פרשנות מצטטת על שמואל ב טז:ו

ויצעק משה. לא היתה צעקתו על עצמו על שהתלוננו עליו ונתיירא שיסקלוהו, כי הם שאלו דבר שהוא הכרח לחיי אדם ואי אפשר בלעדו, וחלילה לו לעבד הנאמן בכל בית ה' שיתרעם על ישראל לפני ד', ויבקש לעורר מדת הדין על ישראל בעת צרתם הגדולה, ולזה אה"כ ויצעק משה אל ה' לא אלהים; אבל צעקתו זאת היא תפלה לעורר מדת הרחמים על ישראל להושיעם מצער הצמאון, וכ"א בספרי להודיע שבחו של משה שלא אמר הואיל והם מדיינים עמי איני מבקש עליהם רחמים אלא ויצעק משה. ע"כ. ואמר מה אעשה לעם הזה, הודיעני נא במה ארווה צמאון העם, הלא זה הוא היותר הכרחי לחיי אדם וצדקו מאד בתלונתם עלי, ואם יתאחר עליהם עוד מעט זמן בהתגברות הצמאון לא ירע בעיני אף אם יבזוני בתכלית הבזיון עד שיסקלו עלי אבנים מגודל צערם, כי אין אדם נתפס על צערו. ואין וסקלוני מאמר החלטי שבודאי יסקלוני (זיא ווערדען מיך שטייניגען), אבל הוא מאמר רשותי (מאֶגען זיא מיך שטייניגען), ראוי להם לסקל נגדי באבנים, כי רועה הצאן מחוייב לנהל צאנו על מי מנוחות לא במקומות אין מים. שרש סקל לא ישמש דוקא על המיתה, מדכתיב ויסקל באבנים את דוד (שמואל ב ט״ז:ו׳) ולא מת. וכשהמכוון המיתה בסקילה יבואר בו על הרוב, כמו וסקלתו באבנים ומת (עמ"ש מזה באמור כ"ד י"ד); הנה רועה הנאמן מאהבתו את ישראל דן אותם לכף זכות בתלונתם עליו והפך בזכותם, וקיבל עליו ברצון אף מכות ופצעים שיעשו בו בסקלם בו מגודל צערם, והצדיק אותם לפני ד' והשתדל בהתעוררות רחמים עליהם להושיעם מצרתם. וקיים בזה אבי הנביאים את אשר נצטווה, ככתוב (וארא ו' י"ג) ויצום אל בנ"י, שאמר עליו (בספרי פ' בהעלותך) א"ל היו יודעים בני סרבנים הם טרחנים הם על מנת כן תהוי מקבלין עליכם שהם מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים. ע"כ. והנה אף שלא אמר וסקלוני בדרך החלטה כ"א בדרך תנאי ורשות, מ"מ משה לגודל מעלתו מדהוציא מלה כזו בשפתיו, מצאו רבותינו לתפסו כאילו תבע עלבונו, עיי' ברבה ובמכדרשב"י. ויש למפרשים דרכים אחרים בזה:

ונותנה על לבו. נתינה זו לאו דוקא. דסקילה משמע ע"י השלכה כמה דאת אומר ויסקל באבנים את דוד שמואל ב' ט"ז ובודאי שלא נתן אבנים על דוד אלא שהשליכם לעומתו כמו שהוא אומר עוד שם. ויסקל באבנים לעומתו. אלא ה"ק מתני' שנותנו על לבו ע"י השלכה. וכן מפורש בגמרא שהאבן היה משוי שני בני אדם. ושני העדים מדלים אותה ושדי לה חד מנייהו שמשליך יותר בכח. ששנים המשליכים א' מעכב השני. וכן העתיק הרמב"ם ומשליך האבן על לבו:

רגום ירגמו בו. בעל אג"י מבדיל בין פעל סקל לפעל רגם, שרש סקל הונח על זריקת האבנים גרידא, מבלי הבחנת התולדה היוצאת מן הפעולה ההיא, ולפעמים לא תמשך המיתה מכח הזריקה ההיא, כי כן כתוב ויסקל באבנים את דוד (שמואל ב ט״ז:ו׳) והמלך לא מת, ולכן כשצותה התורה להמית ע"י הסקילה, הוסיפה על הרוב פועל המיתה, כגון וסקלתו באבנים ומת (משנה תורה י"ג), ויסקלוהו באבנים וימות (מלכים א כ״א:י״ג), ורבים עוד, כי בלא זה לא יובן ממנו שימות אם לא שהענין מוכיח עליו שמדבר במיתה, והנה בהיות פועל סקל נופל רק על הזריקה, השתמשו בו הכתובים להורות גם על הסרת האבנים, כמו סקלו מאבן (ישעיהו ס״ב:י׳), כי סוף סוף עיקר הנחת הפועל הזה על הנעת האבנים ממקום למקום; אמנם שורש רגם יורה על התכלית הנמשך מזריקת האבנים, שהיא המיתה ע"י הפצעים וההכאות בם, לכן אין צורך להזכיר אצלו פועל המיתה (ואם תמצאנו רק בשני פסוקים אולי הוא לתוספת ביאור), דוק ותשכח, ובהיות עיקר שרש רגם מורה על התולדה הנמשכת מן הזריקה, לכן יבוא הפעול גם ביחס שבו, רגום ירגמו בו, וירגמו כל ישראל בו (מ"א י"ב), מה שלא יתכן בפועל סקל, כי מעולם לא תאמר ויסקלו בו, והבן בכתוב בענין עכן, כי שם אמר תחלה וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותו באש, כלומר המיתוהו באבנים ואחר כך שרפו גם כל אשר לו, אחר זה הוסיף ויסקלו אותם באבנים, וזה בודאי לא יורה על ההמתה, רק פי' שלתכלית הבזיון זרקו גם כן אבנים על פגרו ועל אפרו אחר המיתה והשריפה, ואפשר עוד לומר כי בבחינת הפציעה ושבירת הגוף הבאה מכח הרגימה ידמה שורש רגם לשרש גרם בהפך האותיות, כי גם הוא יורה על שבירת העצמות, כמו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ״ד:ח׳), ואת חרשי' תגרמי (יחזקאל כ״ג:ל״ד):

ושערורה. דבר מגונה לכל ומהו דבר התמהון הנביאים נבאים שקר ואומרים הוו גוזלין ואונסין והכהנים שהם שופטי העם ונוגשיהם ירדו את העם על ידי הנביאים כלומר לאחריהם כמו (שמואל ב ט״ז:ו׳) והמלך עובר וכל העם עוברים על ידו (רודף) (ס"א דדוד) אחריו אף כאן על ידיהם אחריהם לעשות כדברי הנביאים: